"אבא שלי אמר לי: עשר שנים בתפקיד – ותמשיך הלאה". אבל עיר לא מנהלים עם אקסל

חול המועד סוכות, ראש העירייה רן קוניק עדיין פוקד את לשכתו כדי לטפל בענייני העיר. על שולחן העבודה שלו לא היה זכר לניקיון מלאכותי לקראת הריאיון והכל נשאר מונח שם – פתוח, חי ונושם. ממש במרכז השולחן, מול עיניו, ניצב קולאז' תמונות שלא שייך לבירוקרטיה העירונית, אלא אסופת תמונות של אביו שקיבל מתושבת העיר במהלך השבעה בשנה שעברה.

"אחת התושבות בעיר, לקחת תמונות שלו מהפייסבוק, חיברה אותן לקולאז' והביאה לי אותו במהלך השבעה", מספק קוניק, והמבט מתרכך: "הוא חי עד גיל 85, צלול לחלוטין עד הרגע האחרון. היינו קרובים מאוד. הוא יושב לי מול העיניים בכל יום ומזכיר לי מאיפה באתי".

אביו של קוניק היה, בין היתר, מנכ"ל נס טכנולוגיות – איש ניהול מהאסכולה הישנה והקפדנית. "הוא היה מנהל הרבה יותר טוב ממני", קוניק מחייך. "הייתה לו תפיסה מאוד ברורה. הוא תמיד אמר לי, רן, 'עשר-חמש עשרה שנים בכל תפקיד, ותמשיך הלאה'. ניסיתי להסביר לו שראשות עיר זה לא מנכ"לות של חברה, זו שליחות אחרת לגמרי. "ולמרות שלא הסכים, הוא תמיד התגאה  בי. העצה  הזו שלו, מהדהדת אצלי, אבל עיר לא מנהליים דרך טבלת אקסל של חברת הייטק, יש פה אנשים, נשמה וחיים שלמים".

בספורט אתה לומד מהר מאוד מהו חטא היוהרה:

כששואלים אותו איזה פתק או משפט תלויים מולו כדי שישמור על איזון בתוך סיר הלחץ הציבורי, הוא משיב במהירות: "אין לי פתקים תלויים, אבל יש משהו מושרש: תמיד לזכור להיות עם רגליים על הקרע, לזכור מאיפה באתי. אני מגיע מהספורט התחרותי (היה אלוף ישראל בטניס שולחן. ש.מ), מה שעיצב את האישיות שלי. בספורט אתה לומד על בשרך מהו חטא היוהרה: בשנייה שאתה חושב שאתה מעל כולם, אתה חוטף. זה מחזיק אותך מאופס".

אנחנו בעונת חגים וחשבון נפש. ממי היית רוצה לבקש סליחה?

"אין אדם ספציפי, אבל יש לי בקשת סליחה כללית. כראש העירייה אתה נדרש לקבל החלטות לא פשוטות שמשפיעות על החיים של אנשים. אלה החלטות נכונות לעיר ואני עומד מאחוריהן, אבל אני יודע שלפעמים מישהו נפגע מהן בדרך. לפעמים זו מילה שנאמרת בסערת הרגע. מצד שני, יש גם לא מעט אנשים שצריכים לבקש ממני סליחה, בעיקר על הדברים שנכתבים ברשתות בקלות דעת, אבל אני לא מחפש את זה ולא מתעכב על זה לרגע".

קוניק גאה במיוחד בשינוי שעברה (ועדיין עוברת) גבעתיים בשנים האחרונות. העיר שנחשבה בעבר למנומנמת וותיקה (מבחינת אוכלוסייה - ש.מ), הפכה למוקד משיכה לצעירים: "הפכנו לעיר השנייה הכי צעירה בארץ, מיד אחרי תל אביב. קרוב ל-40% מתושבי העיר הם בגילאי 18-40. בעשור האחרון נבנו כאן עשרות גני ילדים, היינו הראשונים שהכניסו את עגלות הקפה לפארקים ויש פה דופק עירוני שלא היה קיים כאן מעולם".

על איזה מסמך אתה שובר את הראש מהבוקר?

"המטרו", הוא יורה מיד, "זה נושא כבד מאוד. אנחנו אמורים להיכנס לעבודות במהלך 2027, וזה מעסיק אותנו בלי סוף – הסדרי התנועה, ההשפעות על החיים בעיר, ואי הוודאות הגדולה, בעיקר סביב ציר כצנלסון. במקביל יש את הפרויקטים השוטפים שאנחנו עובדים עליהם: שיקום בריכת רמב"ם, תחילת הבנייה של בית הספר החדש בהסתדרות ומאגר המים".

גבעתיים זה או זה:

חוק הברזל בחלק זה של הראיון היה חד וברור: אסור להגיד "זה מורכב", אסור לומר "גם וגם" – תשובה במילה או שתיים והסבר קצרצר בלבד. קוניק ניסה למרוד בחוקים מידי פעם, אבל נאלץ לבחור.

• רחוב כצנלסון: שביל אופניים רציף או חנויות לעסקים:

"כצנלסון. אין עוד רחוב כזה שוקק מחוץ לתל אביב. אנחנו כרגע מקדמים את שביל האופניים ברחוב הל"ה שיוציא את התושבים מהעיר לכיוון תל אביב וחזרה. אבל צריך להבין: על מקומות חניה פרטיים אפשר לוותר ברחוב כזה – על מפרצי פריקה וטעינה לסחורה של העסקים אי אפשר לוותר לעולם, אחרת נחנוק את הרחוב". הוא מוסיף, "איפה העסקים יפרקו סחורה על שביל האופניים?!", ומסיים בנחרצות, אני בעד שביל אופניים התחלנו בל"ה, גם בכצנלסון (אחרי עבודות המטרו – ש.מ) נקים שביל אופניים. על חנייה בכחול לבן אפשר לבטל, על שביל אופניים ואזורי פריקה וטעינה אי אפשר לוותר. 

• רצועת הבורסה והסיטי: מגדלים של 35 קומות ברצועת הסיטי או עצירה כדי לא להעמיס על התשתיות?

חד משמעית מגדלי משרדים ותעסוקה. דווקא שם התשתיות פחות מדאיגות אותי כי זה נמצא מחוץ ללב השכונות, ויש שם ריכוז של שטחי מסחר שמכניסים ארנונה עסקית קריטית לעיר וזה מאפשר לנו לתת שירותים מעולים לתושב".

• שבת בעיר: מרכז עיר חי עם מסחר ואירועים בשבת – או שמירה על שקט מוחלט בשכונות המגורים?

"בדיוק כמו היום. לא מסחר ולא קניות של בגדים – מי שרוצה לקנות חולצה יכול לחכות ליום ראשון. אבל כן בתי קפה פתוחים, מסעדות, ברים ומרכולים שכונתיים. יש משהו יפה ושקט בשבת הישראלית והאיזון הנוכחי בגבעתיים הוא מדויק".

• חניה בכחול לבן: חניה לתושבי גבעתיים בלבד בכל שעות היממה – או השארת נגישות לאורחים ומבקרים מבחוץ?

"המודל שיש לנו היום הוא המודל הנכון. חניה מועדפת. צד אחד של הרחוב (צד ימין) שמור רק לתושבי העיר משעה 17:00 בערב, והצד השני פתוח לכולם.

• התחדשות עירונית: אישור מהיר של פרויקטים כדי לחזק מבנים ישנים ומסוכנים – או הקפאה עד שייבנו כיתות וגנים חדשים?

"זו שאלה טריקית. מצד אחד אנחנו מקדמים מהר, ומצד שני בתוכניות החדשות אנחנו דורשים פרויקטים שמשלבים גם וגם: גם חיזוק ומיגון של מבני מגורים, וגם בנייה של כיתות, גני ילדים ומבני ציבור כחלק מובנה מתוך המתחם עצמו".

• מצלמות LPR – או פקח בשר ודם ברחוב?

"אנחנו לא עושים שימוש במצלמות מהסוג הזה ספציפית אבל אני בעד מצלמות בכל סוגי האכיפה! כולל צואה של כלבים. היום פקח עירוני לא יכול לתת דוח אם הוא לא תופס את הבעלים והכלב בדיוק בשעת מעשה. אני רוצה מצלמות על הכל: כולל במגרשי ספורט, כדור-רגל, מי שזורק אבוקה שיצולם ויקבל דוח!".

• בלייב יומיומי בפייסבוק – או פוסטים שקולים בטוויטר?

"קודם כל, אני לא מעלה שידורי לייב בכלל. בגדול, אני תמיד בעד להיות שקול יותר".

• איחוד מלא של גבעתיים עם רמת גן תמורת הוזלת הארנונה: כן או לא?

"נגד איחוד. זה לא יקרה וזה לא ריאלי. אבל אני כן בעד 'ניהול מטרופוליני'. כלומר, ניהול כל גוש דן, שכולל את כל הרשויות יחד. יו"ר המטרופולין צריך להיות ראש עיריית תל אביב, והמודל צריך להיות כזה שכל הכסף נכנס לקופה אחת ומתחלק שווה בשווה בין כל הרשויות". הוא מוסיף: "יש משהו יפה בכך שנשמרת ההיסטוריה והשם של כל יישוב. כמו לדוג' שקורה בגרמניה. אם יהיה ניהול מטרופוליני, אפשר יהיה לצמצם בתקנים לדוג' מנכ"ל אחד, סגן אחד לכל ראש רשות וכיוב'. הקושי והחיסרון יהיו בנגישות של התושב למקבלי ההחלטות".

פנים אל מול הפיד:

הנושאים הבוערים ברשתות החברתיות:

התקדים המשפטי בעליון: "מה השלב הבא?"

פסיקת בית המשפט העליון בעניינו של קוניק קבעה כי חשבון הטוויטר (לשעבר X) האישי שלו מהווה "כלי משילותי" ולכן אסור היה לו לחסום תושב שמתח עליו ביקורת חריפה.

תגובתו של קוניק אז היכתה גלים: "בבוא היום אומר את דעתי המלאה על פסק הדין.... סיכון, שלא לומר אישור רשמי, להתיר את דמם של נבחרי ציבור ברשתות".

והנה היום, שלוש שנים לאחר מכן, האם אתה עדיין מרגיש שהפקירו את נבחרי הציבור או שהפנמת שכראש עיר אין לך פריבילגיה לחסום אף אחד?

"קודם כל, אני עדיין חושב בדיוק ככה.

דבר שני, יש לי זכות מלאה לחסום מישהו גם היום. פסק הדין לא קבע חד משמעית שאסור לי לחסום. לדעתי היה פה חוסר הבנה מוחלט של השופטים לגבי איך העולם עובד היום וגם חוסר אומץ שיפוטי".

קוניק מוסיף כי אם היה לשופטי העליון אומץ אמיתי: "הם היו צריכים לפסוק הלכה גורפת שכל נבחרי הציבור באשר הם, ולא רק רן קוניק, – שרים, חברי כנסת וראשי ערים – לא יכולים לחסום אנשים בטוויטר או ברשתות החברתיות. אבל הם ידעו שאם  הם יחליטו דבר כזה, הם ייאלצו להקים בית משפט מיוחד שיתעסק אך ורק בתביעות האלה".

"צריך להבין: אם אני מפעיל חשבון אישי, לא במימון העירייה ולא על חשבונה, זכותי לעשות בו מה שאני רוצה. וחוץ מזה, מי בכלל יכול לפקח ולאכוף דבר כזה? בית המשפט הורה לי לשחרר את התושב מחסימה. הפסקתי להשתמש בחשבון, חזרתי הוספתי את התושב, הוא שוב השתלח והסרתי אותו. אם הייתי מפסיק להשתמש בחשבון לגמרי – מי היה מפסיד מזה? הציבור שמקבל ממני עדכונים ישירים".

לדבריו, "השופטים החליטו שהחשבון הפרטי שלי הוא כלי ציבורי. מה הלאה? גם הווטסאפ שלי שאני עובד איתו מול תושבים יוכרז ככלי ציבורי? ואם אני פותח חשבון בטינדר, אז בג"ץ יקבע שבכלל שאני איש ציבור אסור לי לדחות בחורות בטינדר?!".

לשיטתו, משרד הפנים ומשרד המשפטים חייבים לקבוע כללים ברורים. אגב, אחרי פסק הדין עזבתי את הטוויטר לזמן מסוים, כשחזרתי ביטלתי את החסימה של אותו בחור – והוא שוב קילל, אז חסמתי אותו שוב. אני נגד השתלחות באישי ציבור. יש הבדל בין ביקורת עניינית לבין סגנון לא מכובד".

אתרי הבנייה: "אנחנו מוציאים צווי הפסקת עבודה. גם לתדהר הוצאנו"

הקראנו לקוניק תלונות של תושבי העיר: "כל העיר אתר בנייה אחד גדול. רעש משבע בבוקר, משאיות שחוסמות רחובות בלי התראה ומדרכות שבורות. הקבלנים עושים מה שהם רוצים ואף אחד בעירייה לא שולט בהם".

קוניק: "הגבול פה הוא מאוד ברור: כל קבלן יודע בדיוק מה מותר לו ומה אסור לו לפי תנאי ההיתר. יש שעות עבודה קבועות ויש גבולות. התפיסה של קבלנים מסוימים שהם יכולים לעשות מה שבא להם בעיר זה דבר חמור מאוד בעיני. אני מאוד קיצוני בעניינים האלה. לא פעם אנחנו מוציאים צווי הפסקת עבודה מידיים, לדוג' גם לחברת תדהר (בפרויקט המגדל) הוצאנו. צריך להבין שכל יום של הפסקת עבודה כזה עולה לקבלן הון עתק".

"יחד עם זאת", מוסיף קוניק: "צריך להכיר במציאות: אתר בנייה בתוך עיר כל כך צפופה, עם רחובות כל כך צרים, תמיד ייצר בעיות ומצוקה לשכנים. התושבים אגב יכולים לבקש את כל ההיתרים הרלוונטיים דרך הממונה על חופש המידע בעירייה, ולראות בעיניים מה בדיוק מותר ואסור לקבלן לבצע".

מיתוס מצלמות ה-LPR

ברקע פסק הדין המפורסם של השופט קובי ורדי בבית המשפט לעניינים מנהליים, שקבע כי לעיריות אין סמכות להפעיל מצלמות לזיהוי לוחית רישוי (LPR) לצורכי אכיפת חניה – קוניק מנפץ שמועה עקשנית:

"אנחנו בכלל לא משתמשים במצלמות LPR לאכיפת חניה". לדבריו, "מה שפועל אצלנו אלו מצלמות וידאו פשוטות בצירים הראשיים, שמצלמות עבירות של 'דאבל פארקינג'. אם אדם מעמיד רכב וחוסם נתיב תנועה מרכזי למשך יותר מדקה – הוא מקבל דוח. אין אצלנו מערך LPR גורף שסורק רכבים חונים ברחבי העיר".

השכן ממול: היחסים עם כרמל שאמה הכהן והפיצוץ בכדורגל:

גבעתיים ורמת גן חולקות את אותם הרחובות, אותם הפקקים ואותו קו גבול מטושטש, אבל נהנות ממשאבים שונים לחלוטין. לרמת גן יש ארנונה עסקית אדירה, בעוד גבעתיים חיה בעיקר מארנונה למגורים.

איך היחסים בינך לבין שאמה-הכהן בפועל?

"אני שומר על יחסים טובים עם כולם. איתי באופן כללי קשה לריב". אומר קוניק ומוסיף: "אני מכבד את כרמל וחושב שהוא עושה דברים מאוד טובים בעיר שלו. אנחנו לא יוצאים לבלות יחד, אבל היחסים בסדר גמור.

קוניק מספר שבחלק מהדברים הם בהחלט משתפים פעולה: "שתלנו יחד עצים לאורך כל רחוב בן גוריון המשותף, ויש סנכרון באירועים גדולים כמו עדלאידע בפורים ואירועי יום העצמאות. הייתי שמח ליותר שיתופי פעולה. בסך הכל היחסים היום טובים, ואנחנו לומדים אחד מהשני".

ובכל זאת, השותפות ההיסטורית בספורט התפרקה:

"בכדוררגל (הפירוק של הפועל רמת גן-גבעתיים) זו היתה החלטה של הקבוצה עצמה, שבחרה לוותר על התמיכה של גבעתיים.  אנחנו דאגנו להם לאישור מיוחד, חריג ונדיר, שאפשר להם להוסיף את השם של גבעתיים. הם טענו שבשביל מה שהם הגדירו כ'מעט תמיכה' לא שווה להם להישאר והחליטו לוותר. בפועל", לדבריו, "הם הפסידו תמיכה כספית של מיליון וחצי שקל בשנה מהעירייה שלנו, ופגעו במורשת ארוכת שנים. הקבוצה הזו תמיד הייתה הפועל רמת גן-גבעתיים".

לאן ממשיכים מכאן?

קוניק סוגר למעלה מעשור בלשכת ראש העירייה. בבחירות האחרונות הוא ניצח כמעט ללא מתחרים. שאלת העתיד הפוליטי שלו היא הנושא שרבים מדברים עליו.

הגבלת קדנציות ושחיתות ברשויות: "לא שולחים ראש עיר בן 55 בלי פנסיה הביתה".

אתה בעד הגבלת קדנציות של ראשי ערים?

קודם כל, יש הבדל עצום לפי גודל הרשות – לא דין תל אביב כדין נס ציונה. יש רשויות קטנות שמספיק בהן שתי קדנציות. ברשויות בינוניות כמו גבעתיים שלוש-ארבע קדנציות זה נכון, ובערים ענקיות ומורכבות כמו תל אביב, ירושלים או חיפה – אני לא חושב שצריך להגביל בכלל". פוסק קוניק ומסביר: "בסוף יש משמעות לבחירה החופשית של התושב ולניסיון המצטבר שראש עיר מביא איתו. הניסיון שיש לי היום הופך אותי להרבה יותר טוב, בשל ומנוסה בניהול העיר מאשר לפני עשר שנים, כשהייתי צעיר וחסר ניסיון".

לשיטתו של קוניק יש בעייתיות נוספת שאף אחד לא נדרש אליה: "מה עושים עם ראשי ערים אחרי שמגבילים אותם? מה ההיגיון בלשלוח הביתה אדם בן 55, בלי פנסיה, שאחר כך לא יוכל לעבוד כמעט בשום מקום בגלל תקופות צינון והגבלות?  אם המדינה מחליטה להגביל קדנציות, היא חייבת לדאוג לשבץ ראשי ערים שפרשו בתפקידים ציבוריים הולמים כדי שתהיה להם פרנסה בכבוד – בחברות ממשלתיות (נבחרת הדירקטורים). נניח שמוציאים את רוביק דנילוביץ' מבאר שבע אחרי עשר שנים – זה ממש לא הגיוני".

איך מונעים שחיתות ברשויות מקומיות?

"מי שישר במהות שלו – לא ייפול. מי שלא ישר, הפלטפורמה השלטונית אכן מייצרת לו פיתויים. אבל יש פיתויים שניתן לפתור בחקיקה: למשל בוועדות תכנון ובניה – מי שצריך לשבת בוועדות האלה הם אנשי מקצוע נטו, ולא חברי מועצה. חברי המועצה אינם מספיק מקצועיים בתחום התכנון והבנייה, הם עושים את התפקיד בהתנדבות ושם בדיוק נוצרות נקודות התורפה".

"בכנסת זה 80% פוליטיקה. אני לא הולך להיות אצבע שמרימים"

השם של קוניק עולה לא פעם באזור הפוליטיקה הארצית. לא הגיע הזמן לקפוץ למים הלאומיים?

"לא כרגע. במצב הנוכחי של מדינת ישראל- עם חוסר הוודאות, חוסר היציבות והמורכבות הפוליטית – אין לי שום עניין ושום יכולת להשפיע שם יותר ממה שאני משפיע היום כראש עיר. אולי בעוד כמה שנים, אם נראה קצת יותר אחדות ויציבות במדינה, ראש ערים ירצו לעלות למעלה. כרגע רואים שאף ראש עיר רציני לא ממהר לשם".

לדבריו, בכנסת ובממשלה, במצב הקיים של 'כן ביבי, לא ביבי', אי אפשר לקדם כמעט שום דבר מהותי. הרבה אנשים טובים שנכנסו לשם פשוט הלכו לאיבוד וזה מעבר למחיר האישי הכבד שמשלמים: "ברשות מקומית 80% מהזמן מוקדם לעשייה נטו ורק 20% לפוליטיקה. בפוליטיקה הארצית זה בדיוק להיפך. אני פחות רואה את עצמי כפוליטיקאי מהסוג הזה ואני לא מחפש להיות אחד מ-120 שרק מרימים אצבע".

והמגזר העסקי?

"ממש לא. במהות שלי אני איש ציבור. לא מעניין אותי לעשות כסף פרטי, ולא מעניין אותי להיות מנכ"ל של חברה מסחרית. תמיד הייתי כזה: כל הפעילות שלי מבוססת על הרצון לעזור לאנשים. גם אם יציעו לי מחר את התפקיד העסקי הכי מתגמל שיש – זה לא ידבר אליי".

אז תעשה לנו סדר, חד וחלק – מתמודד בבחירות הבאות לראשות העירייה?

קוניק מחייך ומסכם בלי היסוס: "כל עוד אני מרגיש שיש לי את התשוקה, העניין והאנרגיה, וכל עוד הציבור רוצה  ומרוצה – אני אתמודד". הוא מוסיף: "בפני גבעתיים עומדים אתגרים עצומים: פרויקט המטרו, שכונת ההסתדרות החדשה שנבנית עכשיו עם מגדלים של 25 קומות ועוד המון פרויקטים שתכננו ומתחילים עכשיו שלב של ביצוע בשטח".

לסיכום: "זה ממש לא הזמן לעזוב את גבעתיים. אני כאן!".

להצטרפות לעדכונים בקבוצת הווטסאפ:

מכאן

לשליחת ידיעה, סיפור, שאלה:

כתבו לנו